פסק-דין בתיק ע"א 5131/10

השופטת א' חיות:

אימתי תהא "אכיפת החוזה בלתי צודקת בנסיבות הענין" ומהן אמות המידה הצריכות להנחות את בית המשפט בבואו לשקול שלילת סעד של אכיפה מטעם זה על פי סעיף 3(4) לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), התשל"א-1970 (להלן: חוק התרופות)?

העובדות הצריכות לעניין

1.       המערערת, רחל אזימוב (להלן: אזימוב), היא אם חד הורית המתגוררת בארצות הברית מזה עשרות שנים ומגדלת שם את שלושת ילדיה, בהם בנה (יליד שנת 1985) הסובל מפיגור שכלי וזקוק להשגחה רצופה. במשך השנים טיפלה אזימוב בבנה בביתה בכוחות עצמה, אולם לקראת פרישתה לגמלאות מעבודתה כמורה בקהילה היהודית בניו-יורק היא ביקשה לעבור לגור בסמיכות לאחותה, המתגוררת בגבעת זאב, על מנת שזו תוכל לסייע לה בטיפול בבנה. באותה עת הוצעה למכירה דירת המגורים של המשיבים 2-1, בני הזוג אפרים ופנינה בנימיני (להלן: בני הזוג בנימיני). דירה זו, ברח' הלולב 37 בגבעת זאב, סמוכה לבית מגוריה של האחות ורשומה כ"מגרש 707, שכונת מורשת בנימין, שלב א' גבעת זאב" ברישומי החברה המשכנת מורשת בנימין למסחר ובניה (קרני שומרון) בע"מ (להלן: הדירה).

בני הזוג בנימיני הם למודי אסונות. בנם הצעיר חלה בשנת 2002, בהיותו בן עשרים ושתיים, במחלת נפש פסיכוטית ובנם הבכור נפטר בשנת 2005 ממחלת הסרטן והוא בן שלושים ושתיים שנים. בעצת הקרובים להם החליטו בני הזוג בנימיני להעמיד את דירתם למכירה מתוך מחשבה כי שינוי מקום המגורים יסייע להם להתגבר על אובדן הבן המנוח. אזימוב ובני הזוג בנימיני ניהלו משא ומתן ובסיומו נחתם ביניהם ביום 14.8.2007 הסכם לפיו מכרו בני הזוג בנימיני לאזימוב את הדירה (להלן: הסכם המכר או ההסכם). בסעיף 4 להסכם המכר נקבע כי תמורת הדירה תשלם אזימוב לבנימיני סך של 345,000 דולר בחמישה תשלומים שמועדיהם נקבעו בהסכם, וכי התשלום האחרון בסך של 165,000 דולר ישולם לא יאוחר מיום 8.8.2008, כנגד מסירת החזקה בדירה והמצאת כל האישורים הדרושים לשם רישום הזכויות בדירה על שם אזימוב. עוד נקבע בסעיף 10 להסכם המכר כי צד שיפר את הוראותיו ישלם לצד השני סכום השווה בשקלים לעשרה אחוזים מתמורת הדירה, כפיצוי מוסכם, קבוע ומוערך מראש ללא הוכחת נזק.

2.       שני הצדדים להסכם המכר יוצגו על ידי המשיבה הפורמאלית 3, עורכת הדין רינה מזרחי-אורון (להלן: עו"ד מזרחי), ובהתאם להסכם ניתן לה יפויי כוח בלתי חוזר לרישום הזכויות בדירה על שם אזימוב. כשלושה שבועות לאחר החתימה על הסכם המכר, ביום 5.9.2007, מסרו בני הזוג בנימיני מכתב לעו"ד מזרחי בו הודיעו על ביטול ההסכם בשל אי-קבלת התשלום הראשון שנקבע בו. עוד באותו היום חזרו בהם בנימיני מהודעת הביטול האמורה לאחר שהסתבר להם כי התשלום הראשון בסך של 35,000 דולר שולם במועד אך בהתאם להסכם המכר הוא מוחזק בנאמנות בידיה של עו"ד מזרחי עד להמצאת אישור זכויות מן הממונה על הרכוש הנטוש באיזור יהודה ושומרון. אזימוב, באמצעות גיסה ומיופה כוחה מר דוד כהן, אף הסכימה באותו השלב כי סכום זה יועבר לבנימיני ללא המצאת האישור האמור, ובעקבות כך הודיעו בנימיני כאמור על חזרתם מהודעת הביטול. לאחר מכן, העבירה אזימוב לבנימיני שני תשלומים נוספים על חשבון התמורה בסך כולל של 70,000 דולר, אך בחלוף כשלושה חודשים פנה בא-כוחם של בני הזוג בנימיני, עורך הדין יוסף אורון (להלן: עו"ד אורון) אל עו"ד מזרחי במכתב מיום 2.12.2007 והודיעה כי בדעת בנימיני לבטל את הסכם המכר "מטעמים הומניים" וכלשון המכתב:

"מר אפרים בנימיני ביקשני להעלות על הכתב את תוכן שיחתנו מלפני ימים אחדים לפיה בדעתו לבטל ההסכם ולהשיב הכספים ששולמו לו לקונה, מטעמים הומניים כפי שפירטתי לך.

כמובן שהודעתי לו כי הדבר כרוך בפיצוי שיסוכם בין הצדדים.

אנא בדקי האפשרויות והודיעני." (ההדגשה במקור)

ביום 9.12.2007 שלח עו"ד אורון מכתב נוסף לעו"ד מזרחי ובו הודיע כי בני הזוג בנימיני החליטו לבטל את הסכם המכר "מטעמים שנמסרו לך על ידי ושיפורטו בהמשך". עוד כתב עו"ד אורון כי הכספים ששילמה אזימוב על חשבון ההסכם יושבו לידיה באופן מיידי לפי דרישתה וכי בני הזוג מוכנים להגיע עם אזימוב לסיכום באשר לסכום הפיצוי המגיע לה או למנות בורר מוסכם לצורך קביעת סכום הפיצוי האמור.

3.       במכתבה מיום 16.12.2007 השיבה עו"ד מזרחי לעו"ד אורון כי אזימוב עומדת על זכותה לאכיפת הסכם המכר ועל קבלת החזקה בדירה וכי היא אינה מעוניינת בקבלת הפיצוי המוסכם. עוד צוין במכתב התשובה כי אותם "טעמים הומניים" שהוזכרו במכתביו של עו"ד אורון היו ידועים לבני הזוג בנימיני לפני ובעת החתימה על הסכם המכר והם לא מנעו מהם מלחתום על ההסכם ולקבל חלק ניכר מן התמורה. בני הזוג בנימיני, מצידם, עמדו על ביטול הסכם המכר ובמכתב נוסף ששלח עו"ד אורון לעו"ד מזרחי ביום 17.12.2007 צוין כי הוא הסביר לבני הזוג את ההשלכות הנובעות מהפרת ההסכם אך הם עומדים בסירובם. כמו כן צוין באותו המכתב כי בנימיני מוכנים לשאת בפיצוי בגין תוצאות ההפרה ולהביא את העניין בפני בורר מוסכם או במידת הצורך בפני בית משפט. מכתב נוסף נשלח חודש לאחר מכן, ביום 17.1.2008, מבני הזוג בנימיני לדוד כהן, גיסה של אזימוב, ובו שבו בני הזוג וציינו כי הם אינם מתנערים מאחריותם לפצות את אזימוב וכי כל סכום שישולם על-ידה מאותו מועד ואילך יושב לחשבונה בו ביום. כמו כן שבו בני הזוג בנימיני והציעו להעביר את ההכרעה במחלוקת שנתגלעה בין הצדדים להכרעת בורר. ביום 29.1.2008 העבירו בני הזוג בנימיני לחשבון הבנק של אזימוב סך של 70,000 דולר (התשלומים השני והשלישי ששילמה), וזאת חרף התנגדותה. בנימיני ביקשו למסור לאזימוב באמצעות דוד כהן המחאה על סכום נוסף של 35,000 דולר (התשלום הראשון ששילמה), אך הוא סירב לקבלה בציינו כי אינו משמש עוד כמיופה כוחה של אזימוב.

4.       משעמדו בני הזוג בנימיני בסירובם לקיום הסכם המכר, הגישה אזימוב ביום 5.3.2008 תביעה לבית המשפט המחוזי בירושלים נגדם ונגד עו"ד מזרחי, בה עתרה להורות על אכיפת הסכם המכר ועל רישום הזכויות בדירה על שמה וכן להורות על פינוי הדירה מכל אדם וחפץ ועל חיוב בני הזוג בנימיני לשלם לה פיצוי כספי בגין הפרת ההסכם, בגין העיכוב במסירת החזקה בדירה ובגין נזקים נוספים שיגרמו לה עד לסיום ההליכים. להשלמת התמונה יצוין כי ביום 12.3.2008 נעתר בית המשפט קמא לבקשת ביניים שהגישה אזימוב והורה, בהסכמת הצדדים, בצו זמני כי בני הזוג בנימיני ימנעו מביצוע כל עסקה בדירה.

פסק דינו של בית המשפט קמא

5.       לאחר שמיעת ראיות, דחה בית המשפט קמא בפסק דינו מיום 11.5.2010 את תביעתה של אזימוב לאכיפת הסכם המכר אך הורה כי על בני הזוג בנימיני לשלם לה את הפיצוי המוסכם שנקבע בהסכם. בית המשפט ציין כי אין מחלוקת של ממש בין הצדדים על כך שבני הזוג בנימיני הפרו את הסכם המכר אך קיבל את טענת בני הזוג בנימיני כי הסיבה לביטול ההסכם על ידם הייתה מצבה הנפשי של הגב' בנימיני וחוסר יכולתה "להיפרד מזכרו של בנה המנוח האצור בין כתלי הבית". בהקשר זה דחה בית המשפט את טענתה של אזימוב, אשר הטילה ספק במניעיהם של בני הזוג וטענה כי ביטול ההסכם נבע מירידה בשער הדולר ועליה במחירי הדירות לאחר כריתתו. בית המשפט קיבל את גרסתם של בני הזוג בנימיני כי הקושי להתנתק מן הדירה הוא שעמד כבר בבסיס הודעת הביטול הראשונה ששלחו ביום 5.9.2007, ועוד קבע כי מן העדויות עולה שעם תחילת ביצוע הסכם המכר הגיעו בני הזוג להכרה שלא יוכלו להתנתק מן הדירה בה גדל בנם המנוח וכי נכונותם לפצות את אזימוב מעידה אף היא שלא טעמים כלכליים הם אלה שהובילו אותם לביטול ההסכם.

בהקשר זה עמד בית המשפט על חוות-הדעת הרפואיות שהגישו הצדדים ביחס למצבה של הגב' בנימיני. על-פי חוות-דעתה של הפסיכיאטרית ד"ר דנית בר-זיו (להלן: ד"ר בר-זיו), שהוגשה מטעם בנימיני, פיתחה הגב' בנימיני תסמונת חרדתית המתבטאת בהתקפים של חרדה וקוצר נשימה, מאז שבנה הצעיר חלה. עוד צוין בחוות-הדעת כי בעקבות מות בנה הבכור בשנת 2005, חלה החמרה במצבה של הגב' בנימיני והיא נזקקה לטיפול בתרופות אנטי חרדתיות והושמה במעקב במרפאה לבריאות הנפש. ד"ר בר-זיו הוסיפה וציינה כי לאחר מות בנם היו מי שיעצו לבני הזוג למכור את הדירה על מנת שיוכלו להתנתק ולהתגבר על כאבם ובני הזוג בחרו לאמץ עצה זאת, אף שהיו אמביוולנטיים לגביה. עוד צוין בחוות הדעת כי בעת קבלת ההחלטה הייתה הגב' בנימיני מטופלת בשל דיכאון וחרדה ושני בני הזוג היו במצב המקשה על קבלת החלטות שקולות. בית המשפט הוסיף וציין כי ד"ר בר-זיו העריכה שבני הזוג בנימיני קשורים לדירה כאילו בנם עדיין גר בה וכי הפרידה ממנה, המסמלת עבורם את הזיכרון המוחשי של הבן, תביא לאבל מחודש שעלול להשפיע בצורה קריטית על מצבם הנפשי ובעיקר על מצבה של הגב' בנימיני. מנגד, סקר בית המשפט את חוות-דעתו של הפסיכיאטר ד"ר יוסי הטב (להלן: ד"ר הטב), שהוגשה מטעם אזימוב, ולפיה בעת מכירת הדירה הייתה הגב' בנימיני צלולה ומודעת למשמעות המעשית והמשפטית של מעשיה. ד"ר הטב ציין כי הגב' בנימיני אכן לא העריכה נכון את משמעות מכירתה של הדירה ומביעה חרטה על טעותה וסובלת מדיכאון תגובתי לאבל הפתולוגי, אך יחד עם זאת סבר ד"ר הטב כי לא ניתן לקבוע מבחינה רפואית שביצוע הסכם המכר ופינויה של הדירה יובילו להתדרדרות במצבה הנפשי של הגב' בנימיני. עוד ציין ד"ר הטב בחוות-דעתו כי יש סיכוי טוב ששינוי המקום דווקא יטיב עם הגב' בנימיני לאורך זמן וכי בנותיהם של בני הזוג וחלוף הזמן יסייעו גם הם בכך. ואולם, בית המשפט קמא העדיף בעניין זה את חוות-דעתה של ד"ר בר-זיו וקבע כי נוכח מצבה הנפשי של הגב' בנימיני הסובלת מדיכאון תגובתי לאבל על מות בנה, הפרידה מן הדירה "עלולה להביא למשבר נוסף של אבל מחודש העלול להשפיע לרעה על מצבה הנפשי". בית המשפט הוסיף וציין כי ד"ר הטב אף הוא לא שלל אפשרות זו בחוות-דעתו.

6.       בהינתן מסקנה זו נפנה בית המשפט לניתוח המשפטי הנדרש בעקבות כך וקבע כי טענת ההגנה המרכזית של בני הזוג בנימיני נסמכת על הוראת סעיף 3(4) לחוק התרופות, לפיה יש לבית המשפט שיקול דעת שלא להורות על אכיפת הסכם אם אכיפתו היא"בלתי צודקת בנסיבות העניין". בית המשפט הוסיף כי בחינת קיומו של "סייג הצדק" תעשה על דרך של איזון האינטרסים הלגיטימיים של הצדדים וכי הנסיבות שיילקחו בחשבון באיזון האמור הן גם כאלו שנוצרו לאחר כריתתו של הסכם המכר, לפני ואחרי הפרתו. בית המשפט קמא סבר כי העוול שייגרם לבני הזוג בנימיני אם ייאכף הסכם המכר "רב לאין שיעור" מהעוול שייגרם לאזימוב אם תדחה תביעתה לאכיפת ההסכם ותחת זאת ייפסק לה פיצוי כספי. בית המשפט הדגיש בהקשר זה כי עבור בנימיני אין תחליף לדירתם ואילו לאזימוב אין זיקה מיוחדת דווקא לדירה זו ועם קבלת פיצוי כספי היא תוכל לרכוש דירה אחרת באזור. בנסיבות אלו, כך קבע בית המשפט, נוטה "מאזן העוול" נגד אכיפת הסכם המכר בציינו כי בנימיני הודיעו לאזימוב על ביטול ההסכם זמן קצר לאחר כריתתו וחודשים רבים לפני מועד מסירת החזקה בדירה; כי הם פעלו ביושר ובהגינות והשיבו לאזימוב את עיקר הסכומים שקיבלו על חשבון התמורה; כי רק בשל סירובה של אזימוב לא הוחזרו לה באותו שלב הסכומים ששולמו במלואם; וכי עם ביטול ההסכם הודיעו בנימיני לאזימוב שהם מוכנים לשלם פיצוי בגין ההפרה ולדון בבוררות או בדרך אחרת בשיעורו. בהקשר זה ציין בית המשפט כי ניתן להניח שלו אזימוב הייתה נענית להצעתם כבר באותו שלב, היו נזקיה מצטמצמים באופן ממשי. בשולי הדברים דחה בית המשפט את הצעתה של אזימוב לאכיפת הסכם המכר תוך מתן אפשרות לבני הזוג בנימיני לשכור את הדירה למשך שנים וכן את הצעתה לדחות את מועד אכיפת ההסכם תוך מתן ביטוי כספי לדחייה זו, ולאפשר לה להתחיל בהליכי תכנון לצורך בניית דירה נוספת על אותו המגרש. בית המשפט קבע בהקשר זה כי תנאים אלו אינם מתחייבים מן החוזה ומדובר למעשה בהסכמים חדשים שהיבטיהם הכלכליים לא נשקלו ולא הוכח שניתן להוציאם אל הפועל. על כן לא ניתן להורות עליהם מכוח סעיף 4 לחוק התרופות.

בית המשפט דחה אפוא את תביעתה של אזימוב לאכיפת הסכם המכר, וממילא נדחתה גם תביעתה לפינוי בני הזוג בנימיני מן הדירה ולפיצוי בגין האיחור במסירתה. בית המשפט הוסיף וקבע עם זאת כי על בני הזוג בנימיני לשלם לאזימוב את סכום הפיצוי המוסכם - 34,500 דולר - המהווים 10% מן התמורה שנקבעה בהסכם וכן כי עליהם להשיב לה את התשלום הראשון ששילמה בסך 35,000 דולר, והכל כערכם בשקלים ביום הגשת התביעה ובצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה. לבסוף, הורה בית המשפט על ביטול צו המניעה שניתן ביום 12.3.2008 וחייב את אזימוב לשלם לבנימיני את הוצאותיה של ד"ר בר-זיו.

אזימוב אינה משלימה עם תוצאה זו ומכאן הערעור שהגישה.

טענות הצדדים